ערב מתן פסק-הדין של בית-המשפט הבינלאומי בהאג, שהתה משלחת של "גוש
שלום" באוהל-המחאה שהוקם בכניסה לא-ראם, שבו נערכה שביתת-הרעב של
פלסטינים וישראלים. המשלחת התקבלה בחמימות על-ידי ראש-העיר, סירחאן
סליימי, ושובתי-הרעב.
"החומה היא בלתי-חוקית ובלתי-מוסרית, אך מעל לכל היא בלתי-אנושית," אמר
אורי אבנרי, שדיבר אחרי ח"כ עזמי בישארה, יוזם שביתת-הרעב. "החומה
מתעלמת מעצם קיומם של בני-אדם חיים, כאילו השטח ריק. היא הורסת את
ריקמת-החיים של מאות אלפי אנשים.
"גוש שלום מתנגד לעצם רעיון החומה. אנחנו רוצים לחיות זה לצד זה,
פלסטינים וישראלים, בשתי מדינות שיש ביניהן גבול פתוח, בלי חומות
וגדרות. השלום פירושו שנחיה בלי מכשולים בינינו, שאתם תוכלו לבקר
בשפת-הים של תל-אביב ושאנחנו נוכל לבקר במסעדות של רמאללה, מבלי לעבור
מחסומים, חומות וגדרות."
במשך כל הזמן המה האוהל מבקרים פלסטיניים, ישראלים וזרים.
תצלומים:
רחל אבנרי
מתוך אתר אינדימדיה,
הונגריה
תצלומים: רחל אבנרי, עיבוד דיגיטאלי: מעריב
איבדנו חבר יקר -
תומא שי"ק 1939-2004
20 ביולי
2004
היום
נודע לנו על מותו של תומא שי"ק. הוא נהרג מפגיעת טרקטור בעת שהלך בלילה
בשדה, בדרכו אל חווה באזור נידח בדרום הונגריה אותה רכש לאחרונה במטרה
להגשים שם את חלומו להקים קומונה של "איכרים חדשים" הומניסטים, טבעונים
ושוחרי סביבה.
תומא
שי"ק היה מחלוצי המאבק לשלום ישראלי-פלסטיני, וקודמם של הסרבנים
הפציפיסטים של היום. הוא היה מעורב עמוקות בפעילות למען שוויון זכויות
לערבים ובמיוחד נושא "הכפרים הבלתי מוכרים", וגם במאבקים סביבתיים
ואנטי גרעיניים. במשך עשרות שנים היו פניו הידידותיים ועטורי הזקן חלק
בלתי נפרד מכל ההפגנות נגד הכיבוש, אליהן נהג להגיע על אופניו ולחלק
כרוזים שנכתבו בסגנונו האופייני ואשר אותם הדפיס במכונת סטנסיל ישנה.
איש לא
יכול היה לעמוד בכל הקריטריונים שקבע –
גם לא הוא עצמו, כפי שהודה לא פעם בהומור שאיו אופייני לאנשים בעלי
עקרונות כה רבים. היותו אנרכיסט, טבעוני, פציפיסט, אזרח עולם וכו' לא
מנעה ממנו לתרום ממיטב כוחו לארגונים פחות אוניברסליסטיים כגון גוש
שלום, בו נטל תומא חלק מרכזי עד שעזב את ישראל באמצע שנות התשעים,
ובסופו של דבר השתקע בארץ הולדתו הונגריה.
הוא
הותיר שתי בנות וארבעה נכדים, החיים כולם בישראל.
התהלוכה יוצאת לדרך. בין
הצועדים: מזכיר הכנסיה האורתודוקסית.
התהלוכה
השלווה מתקדמת לאורך תוואי חומה ענני
גאז מכסים את הצומת. (צולם מבעד לסורגים של חנות). צוות חובשים מביא פצוע
לאמבולנס, תוך סימנים למג"בניקים
שלא לירות.
אנשי מג"ב מופיעים בראש
הגבעה ופותחים במטח
אדיר של רימוני-גאז על הקהל
מטחי רימוני-גאז
בא-ראם
הפגנה בלתי-אלימה הפכה בשבת (26.6.04)
לשדה-קרב, כאשר המשטרה
המטירה במשך שעתיים מטחים של עשרות רימוני-גאז על המפגינים, ירתה בהם
כדורי-גומי
והפעילה נגדם תותח-מים.
לפי כל הסימנים,
היה זה מארב משטרתי מתוכנן היטב, שהוכן מראש.
המפגינים, רובם
אנשי "גוש שלום"
ו"תעאיוש", עברו בחמישה אוטובוסים מלאים את מחסום א-ראם. להפתעתם התקבלו
שם על-ידי שוטרי משמר-הגבול בסבר-פנים יפות ובחיוכים, וניתן להם לעבור בלי
קושי.
אחד השוטרים העיר לנוסעי אחד האוטובוסים: "אני מקווה שאתם יודעים לאן אתם
נכנסים."
המפגינים
הישראליים ותושבי א-ראם הסתדרו בהפגנה שקטה, כשבראשם
תזמורת הצופים וחברי-פרלמנט ישראלים ופלסטיניים, כוהני דת מוסלמיים
ונוצריים וראשי
תנועות, וביניהם ח"כ אחמד טיבי, אורי אבנרי וראש-העיר סירחאן סליימי.
בעודם
צועדים לאורך תוואי החומה העומדת לקום, התחילו כמה מפגינים להלום בפטישים
גדולים
בגושי-הבטון של החומה ששכבו על הארץ, כאקט סמלי של התנגדות.
לפתע הופיעו
שורה של אנשי משמר-הגבול בראש הגבעה החולשת על
לכביש, ובלי שום התראה מוקדמת המטירו עשרות רימוני גאז על ההפגנה עצמה ועל
כל דרכי
ההימלטות. עשרות מפגינים נפגעו מהגאז. המפגינים נפוצו לכל רוח, ואחרים
נמלטו לתוך
חנויות, בתים וסמטאות צדדיות, כשאנשי משמר-הגבול דולקים אחרי הבורחים
ויורים בהם
רימוני-גאז.
זאת הייתה התחלה
של התקפה ממושכת על המפגינים המפוזרים. ברגע
שהתקבצה קבוצה, ירו עליה משמר הגבול רימוני גאז, סילוני מים וכדורי גומי.
הרחוב
הראשי של א-ראם דמה לשדה-קרב, זרוע ארגזים בוערים וכרזות נטושות.
בשלב זה החלו
צעירים מקומיים להמטיר אבנים לעבר אנשי
משמר-הגבול, הרבה מעבר לטווח פגיעה, ומדי פעם הסתערו השוטרים עליהם ועל
המפגינים.
כמה מהמפגינים נעצרו. באחד האמבולנסים הפלסטיניים פרצה שריפה בעקבות הירי.
אין שמץ של אמת
בטענה שהופצה לאחר-מכן על-ידי המשטרה, כאילו
מישהו "זרק גרזן" או "פטישי ברזל" על ג'יפ של משמר
הגבול.הטענה מגוחכת בעליל. כל האירועים
תועדו במצלמות וידאו, מצלמות של טלוויזיות מקומיות וזרות וצלמי עיתונות.
שקר אחר, כאילו
הפלסטינים פגעו בצל-עיתונות, מופרך בעליל. הצלם נפגע על-ידי השוטרים,
לעיני עשרות
עדים.
העצורים נלקחו
לתחנת נווה-מגן. הפלסטינים הושבו על הרצפה באזיקים
ופנים מכוסות. כאשר נאמר לישראלים שהם עומדים להשתחרר, הם סירבו לאות
סולידריות עם
העצירים הפלסטיניים.
150
מדינות הצביעו באו"ם בעד קבלת פסק-הדין של בית-המשפט הבינלאומי,
שקבע: הקמת החומה על אדמה פלסטינית היא הפרה של החוק הבינלאומי.
5
מדינות הצביעו עם ממשלת שרון נגד ההחלטה, וביניהן מיקרונזיה,
איי-מרשל ופלאו. 10 מדינות נמנעו, וביניהן טונגה, ואנאטו, פפואה,
נאורו ואיי-סלומון –
כולם איים נידחים באוקיינוס השקט.
כך,
בדיוק, התחיל בשעתו החרם העולמי על דרום-אפריקה.
טעות
היא לחיות לנצח על הווטו האמריקאי. יש חשיבות מצטברת לדעת הרוב
המכריע של אומות העולם.
אני כותב את הדברים האלה בלב דואב. דחיתי את כתיבתם עד כמה שיכולתי.
במסורת היהודית יש פסוק מכאיב: "לא נחרב בית-המקדש אלא בגלל
שנאת-חינם." הוא מתייחס לאירועים בתוך ירושלים הנצורה, בשנת 70 לספירה,
כאשר צרו עליה לגיונות רומא. בעוד שחיילי טיטוס הידקו את המצור והרעב
עשה שמות בעיר הנצורה, התנהלו בתוכה קרבות מרים בין סיעות של קנאים,
שהרגו זה את זה ושרפו זה לזה את מחסני החיטה שעוד נותרו.
משהו דומה קורה עכשיו בשטחים הפלסטיניים. בעוד שכוחות הכיבוש מהדקים את
המצור עליהם ומבצעים "חיסולים ממוקדים", פרצו בהם קרבות בין פלסטינים
היורים זה בזה, מתנקשים במנהיגים ושורפים מפקדות.
אלופי הכיבוש, הפוליטיקאים והפרשנים הישראלים מתמוגגים או מצקצקים
בלשונם בהתחסדות: הלא תמיד אמרנו לכם, הפלסטינים אינם מסוגלים למשול
בעצמם, אין אצלם עם מי לדבר, אין לנו פרטנר. כשעוזבים אותם לנפשם,
משתררת האנארכיה. הרבה לשונות ליהגו השבוע את המילה היוונית "כאוס",
במבטא אמריקאי.
מכיוון שממשלת שרון עצמה יצרה את המצב הקיים בעזה, היא דומה לבן שהרג
את שני הוריו ומבקש מהשופטים: "רחמו עלי, אני יתום!"
באורח פרדוקסלי, דווקא ראשי הסיעות הפלסטיניות מאמינים להכרזות שרון
על כוונתו לצאת מעזה. מה שמתרחש שם הוא, לכאורה, מאבק על חלוקת עור
הדוב שלא נצוד עדיין.
"בנאום דרמטי בטלוויזיה קרא אתמול נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, למיליון
ורבע המהגרים הרוסיים במדינת-ישראל לחזור מייד למולדתם, לאור המצב
הביטחוני ההולך ומחמיר בישראל."
זה
לא קרה, כמובן. אבל קל לשער מה היה מתרחש בישראל, אילו אכן היה פוטין
משמיע דברים כאלה. ואילו היה נשיא צרפת, ז'ק שיראק, קורא
לדוברי-הצרפתית בישראל, מאות אלפי יוצאי צרפת וצפון-אפריקה, לחזור
לצרפת, שם לא קיים איום של מתאבדים.
התקשורת הישראלית הייתה משתוללת. הכנסת הייתה מתכנסת ומחליטה לגנות את
המעשה האנטישמי הנורא של נשיא רוסיה ו/או צרפת. הפוליטיקאים היו מתחרים
ביניהם בגינוי ההתערבות הגסה בענייני ישראל. משרד-החוץ היה קורא לשגריר
במוסקבה ו/או בפאריס לחזור ל"התייעצות".
הקו
הירוק יהיה
גבול של שלום בין שתי מדינות, ישראל ופלסטין, עצמאיות ריבוניות וחופשיות.
כל המתנחלים ישובו אל מאחורי הקו הירוק, אל תחומי מדינת ישראל ירושלים,
עיר פתוחה לכל באיה, תהיה בירת שתי המדינות. ירושלים המזרחית תהיה בירת
פלסטין וירושלים המערבית - בירת ישראל. פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים.
ישראל תכיר בחלקה באחריות להיווצרות בעיית הפליטים ותסכים, עקרונית, לזכות
השיבה. לפליטים עצמם יוצעו מספר מסלולי שיקום ופיצוי. אחד ממסלולים אלה
יאפשר שיבה של מספר מוגבל של פליטים לתחומי מדינת ישראל, באופן שישמר הרוב
היהודי במדינה. המטרה אינה נוסחה של צדק מוחלט, אלא להגיע להסכם אשר איתו
יוכלו לחיות רוב רובם של בני שני העמים. טיוטה
מפורטת של הסכם שלום אפשרי בין ישראל
לפלסטין
קמפיין נגד חברת קטרפילר.
מטרת הקמפיין היא למנוע מכירת בולדוזרים כבדים מסוג די-9 לצבא. כידוע,
משמשים דחפורים אלה בעיקר להרס בתים, שדות ומטעים פלסטיניים. ראיון עם
"דובי כורדי" מפעילו השיכור של בולדוזר
בג'נין.
טרוריסט
עכשיו - לוחם חירות אחר כך
אין הבדל בין מעשי אבות הליכוד למעשי אבות האומה הפלסטינית
יגאל לביב
כל מי שבקי בתולדות התעוררותן של התנועות הלאומיות, ובעיקר של ישראל,
יודע, שכמעט אין תנועה לאומית שנלחמה בכובש זר שהטרור לא סייע לה במישרין
או בעקיפין. על מנהיג הליכוד היה להיזהר מהגדרת הטרור כמעשה מגונה שכן בין
גדולי הטרוריסטים היו גם ראשי האצ"ל והלח"י.
